חג הפסח בפתח , והנני מוצאת עצמי מהרהרת בימי ילדותי הרחוקים כשעוד שהיתי בבית הורי . באותם ה זמנים חג החירות לא ממש סימל בעיניי כל שיחרור , אלא דווקא להיפך . הרגשתי שאני "עובדת בפרך" ממש, חרף כל מטלות הנקיון והסדר א שר אימי הטילה עליי ועל אחותי מיכל . הדקדוק ושימת הלב היתרה על כל פינה בבית , נראה בעיניי מגוחך ( במידה ויש תחזוק שוטף כמובן ) ולא בדיוק הכרחי - סתם שיעבוד מעצבן לעבודות נקיון .. מה לעשות , לא אהבתי לנקות בעבר וגם כיום לא ניתן לומר ש אני ממש " מתה " על זה !
לעומת זאת , חג הפורים היה חביב עליי ביותר . ואיך לא - התחפושות , המסיבות , ושלל דברי המאפה הטעימים של אמא ! אימי שתהיה בריאה , שקדה ימים ארוכים ומייגעים בהכנתם של העוגיות עבורנו ו עבור השכנים , כדי לכבד בהם את האורחים שהגיעו , ולכל אלו שהשיגה ידה .
אמא אפתה עוגיות יפות מראה , וערבות לחך מכל הסוגים והמינים . זכורים לי בבירור מגשים עמוסים בכל טוב עושים את דרכם אל התנור החם האחד לאחר השני . ה ניחוח המשכר של המעדנים למיניהם בעוד הם נאפים לאיטם, לעולם לא יעלם מזכרוני . וכיצד אוכל לשכוח מאחר וקיימת בי מאז ומתמיד כזו חולשה איומה למתוקים -
ברגע בו חג הפורים חלף , אימי היתה מתחילה בהכנות לקראת חג הפסח . את כל תכולת הבית הזזנו ממקומה . ניקינו וקירצפנו כל פינה תחת עינה הבוחנת של אמא . מיכל ואני לא פסקנו מלקטר , בעוד אימי ממציאה יש מאין עוד ועוד מטלות אשר בעיניינו נראו כמיותרות לחלוטין . כמובן שלא העזנו להמרות את פיה של אמא - רטנו ללא סוף - אבל המשכנו לעשות כרצונה .
כפי שאומרים " הרבה מים עברו בנחלים " מאז אותם ימים , וכיום שאני בעצמי אמא וסבתא , אינני רוטנת עוד . כיום משמעותו של חג הפסח מובנת לי באור אחר לגמרי , מכיון שהדרך בה אני רואה את הדברים עברה שינוי מקצה לקצה .
מרבית האנשים רואים בחג הפסח חג של ניקיון וסדר הבית , וכשעת כושר נאותה לעשות סדר בבלגן , לארגן ולהיפטר מכל מה שאינו מועיל עוד - כל מיני חפצים ובגדים שהתיישנו וכבר אין בהם כל שימוש . כמובן ש ככל החגים האחרים , זוהי הזדמנות מצויינת להנות ממטעמים שונים ומחברתם של משפחה וחברים קרובים .
בשנים האחרונות מאז נחשפתי לעקרונותיה וערכיה הרוחניים של התורה , הפכתי ליותר מודעות לעצמי ולכל הסובב אותי . כמובן שמכך הדרך בה אני בוחנת ומעבדת מידע אותו אני סופגת בכל התחומים עברה תפנית חדה : חג הפסח קיבל משמעות נעלה , כי לפתע נגלתה בפניי ההבנה האמיתית של הנקיון אשר באמת נחוץ להעשות , והוא לא אחר מאשר בתוכי .
למעשה חג הפסח במובן מסויים הוא כמו יום הכיפורים . זהו זמן לערוך חשבון נפש עם עצמי . מוטל עליי להכין מעין מאזן נתונים של חיי עד כה , וכך כל פעם מחדש - להשליט סדר בתוכי . מה הם מטרות חיי - כיצד פעלתי עד כה בשביל להשיג אותם - האם אני מטרפדת , או מכשילה עצמי על ידי מחשבות או מעשים שאינם מקדמים אותי - או אף גרוע מכך , האם דרך החשיבה שלי גורמת לי לחוות נכות מנטלית או פיזית כלשהי - האם אני מאפשרת לכשלונות העבר להרתיעני א ו להסיט אותי מדרכי -
אחת התכונות הנעלות ביותר הקיימות באדם , היא היכולת לדחוף עצמו ולנסות שוב על אף שנכשל בעבר . במידה ואני מעוניינת לראות את עצמי מתקדמת בחיי , אסור לי לוותר . אם האחז בבעיה ואלקה עצמי ב כל פעם שלא הצלחתי , בסופו של דבר אגרום להרס עצמי .
תמיד קיימת הזדמנות שניה , ובאמת לא משנה כמה פעמים לפני כן ניסיתי . הכישלון האמיתי מתבטא בכך שאני מרימה ידים , ומספרת לעצמי סיפורים שאני לא טובה מספיק , לא מוכשרת , מבוגרת מדיי , שאין לי כל סיכוי , כבר לא ייצא ממני כלום , ועוד מיני משפטים הרסניים כאלו ואחרים . הניצחון נגלה ב פניי כאשר אני מאפשרת לעצמי לנסות שוב, וכשאינני מאבדת תקווה ו עדיין מאמינה שאצליח . באמת ש לא משנה כמה פעמים ניסיתי בעבר , עדיין תמיד אוכל לשנות דרך חשיבה , להביט על הדברים ממקום אחר ולהמציא את עצמי מחדש .
אם נחפש ונפשפש לעומק בין שורות סיפור יציאת מצריים , נוכל לגלות מסרים לרוב אשר כל מטרתם היא לעזור לנו בהתנהלותנו היומיומית . ו הגדת ה פסח מהווה דוגמא מצויינת לשיעור ולקח לחיים .
בסיפור " עקדת יצחק ", בנו של אברהם אבינו , יצחק, תועד להיות קורבן לה '. אך המלאך מנע מאברהם את המעשה , ולבסוף האיל שימש למטרה זו . יצחק מסמל את הרצון שלנו לקבל לעצמנו , ועל כך אסור לנו אף פעם לוותר . האיל אשר הוצע כמנחה לבורא תחת יצחק , נגלה לאברהם בעוד הוא שומע את קולו של המלאך פוקד עליו לא לגעת בנער . כאשר אברהם נשא את עיניו מעלה , נתקל מבטו באיל בעוד קרניו נאחזות בסבך . האיל מסמל את הצורך הכמעט כפייתי הקיים בנו להאחז בבעיות , להיות חסרי סבלנות ולהתייאש מהר מדיי .
כולנו טועים ונכשלים מדי פעם , אך מה שמעצב ומקיים אותנו כ בני אדם, היא היכולת להתרומם ( תרתי משמע ) לאחר שנפלנו או נחלנו מפח נפש . אל לנו לעולם להצטער על כך שאנו שואפים להיות בני אדם טובים יותר , ועל כך שאנו רוצים לחיות את חיינו באופן בו נרגיש מלאים ומסופקים, מפני שזוהי המטרה לשמה נבראנו . הייאוש והצער נובעים כתוצאה מה בחירה להאחז בבעיות , ובכשלונות מבלי יכולת לפרוק אותם מעלינו . אנו מתמקדים בסוגיה במקום לחשוב כיצד ניתן להתיר אותה . אולם ברגע בו משחררים לחופשי את אשר " אינו עובד", אנו הופכים לבני חורין ו יוצאים מעבדות לחירות . אנו עוזבים מאחור את הכלא אותו בנינו במו ידינו , שמים סוף לשיעבוד ו לאותו ייצר ה הרסני אשר אינו מאפשר בידנו התקדמות הלאה לעבר מטרותנו . במקום להיתקע בסבך , עלינו למצוא פתרונות יצירתיים על מנת לגאול עצמנו מהבעיות והמחסומים המתגלים תדיר בדרכנו .
החמץ אותו אנו מצווים לסלק מתוכנו מסמל את כל אשר מחמיץ את לבנו - כל הכעס שאגרנו כלפי עצמנו והאחרים . האין אונות , התסכול , ההפרעות ( פרעונים ) וכל יתר התחושות השליליות אשר משתלטות עלינו לעיתים - רובן כ כולן מסמלות את החמץ . בורא עולם העניק לנו את הרצון לקבל , לנצח , להרוויח , לחוש ראויים ולכבוש את היעדים אותם הצבנו לעצמנו , ואל לנו לעולם לסגת מכך .
ראוי שנתנזר ככל האפשר מ חוסר ה אמונה בעצמנו , מ איבוד ה תקווה ומהלקאה עצמית חוזרת ונשנית . ולא, אלו יהיו הבורות אליהם ניפול , ואותם רצוי מאוד " שנשרוף על המוקד" ( מהמודעות שלנו ) פעם אחר פעם . הכלים הזמינים לנו ו העומדים לרשותנו כדרך קבע , הם תחושות ההתלהבות הנובעות משמחה ואושר אותם אנו יוצרים בתוכנו . לא ב כל זמן חייבת להיות סיבה להימצא בשמחה , אך אם נחפש תמיד נמצא . הכל תלוי בגישה , ובמה אנו בוחרים להתרכז . רק צריך לזכור שכל דבר אשר מתמקדים בו מתחזק וגדל. .. הבחירה בידנו .. אז מה עדיף , להיות ממורמר או שמח -
ישנם אלו הרואים בצרה הבאה עליהם כהתערבות אלוקית כלשהיא , כפתח לצמיחה ושינוי או כשיעור בעל ערך לחיים - הם ה מתעלים את המצב הנתון בדרך חיובית . ולעומת זאת, ישנם גם אנשים המאשימים את עצמם , או את האחרים בכל מפולת הנקרית בדרכם . אלו הבוחרים להתבוסס בתחושות תבוסתנות , כעס , ייאוש ומרמור, מגבילים עצמם ו נותרים תקועים ומשועבדים לתחושות ה שליליות הגואות בהם .
נחזור להגדה . הסברה הרווחת היא, שאנו אוכלים מצות מפני שלבני ישראל לא היה את הזמן הדרוש להמתין לתפיחתו של הלחם . אך הסיבה האמיתית נעוצה בסמליות שבלחם . הלחם הוא סמל לאגו העולה בלב האדם , ובעת בה אוכלים את המצה אנו גורמים להקטנתו , וצימצומו של האגו . באגו ישנם שני חלקים דומיננטיים ופעילים . הצד החיובי הקיים באגו מגן ושומר עלינו , ואילו הצד השלילי מביא עלינו את הצרות ו הוא תמציתה של הסיבה ה מעוררת בנו את תחושות הרגזנות והאנוכיות . ואיך מתקשר האגו ללחם - ומדוע אנו מצווים לשרוף אותו באש פתוחה - מפני שכפי שהקמח ממנו יוצרים את הלחם , סופג וסופח עוד ועוד נוזלים ו העיסה המתקבלת תופחת ומתרחבת - כך גם קורה לאגו כאשר הוא מצוי בעליה . אנו שורפים את הלחם באש / מבעירים את החמץ - כל אש נגטיבית ולא רצויה הקיימת בנו - באש ההתלהבות ( להב ) והשמחה .
בליל הסדר אנו עוברים תהליך - מעין ניתוח בו אנו ממיסים את " הדלקת " השוכנת בתוכנו . חולי זה מסמל במהותו את כל הפסול בתוכנו ( פסולת ): את הזעם , את נפילתנו ברוח , ואת הביטול וחוסר האמונה בעצמנו . המצה שאנו אוכלים , מייצגת כ מעין תרופה אותה אנו נוטלים מייד לאחר " הניתוח ", וממשיכים בטיפול למשך שבעה ימים בכדי לעזור לנו להתגבר על ההליך שעברנו , ועל מנת לסייע בידנו לפסוח על כל הרעיל בתוכנו .
בגמר סיפור ההגדה , אהרון מקריב את העגל על מנת לכפר על " חטא עגל הזהב" , ואת קורבן האיל עבור יצחק . פעולות אלו נעשו כדי שהעם יוכל לפטור עצמו מחטאי העבר ועל מנת שירגישו חופשיים להתקדם הלאה מבלי היותם מוטרדים מכל רגשי אשמה . באופן זה החזיר משה את העם למעמד הר סיני: מצב בו כולם כאחד היו מצויים במדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר - וכך " חטא העגל " עבר מן העולם.
משה ואהרון באים אל העם ומברכים אותם כולם כאחד . לבסוף, על אף הכישלונות שנחלו בני ישראל פעם אחר פעם, הם השכילו להתעלות על עצמם, ובזכות שיתוף הפעולה המלא אשר היה ביניהם הם הצליחו לבנות את המשכן בניסיון השמיני והאחרון. משה מלמד אותנו שזה בסדר לסלוח לעצמנו על חטאי העבר, ושאין סוף להזדמנויות על מנת לתקן .
מטרת החג , והמסר אשר מועבר אלינו באמצעות משה, הוא שבכל עת אנו יכולים לבחור להתחיל את החיים מחדש כאילו מעולם לא שגינו וטעינו . תמיד קיימת בידנו ה אפשרות לתקן את מה שקילקלנו , ולמתק את כל אותן ההחמצות אשר חווינו בחיינו . טוב נעשה אם כצעד ראשון, נעקור את השיפוטיות הקיימת בנו מהשורש, ואת הביקורת הבלתי פוסקת כלפי עצמנו והאחרים - זו למעשה ה אש המזינה את האגו השלילי ואף גורמת לו להתעצם - ואז נרגיש כאילו דבר אינו מפריע לנו לצעוד קדימה, ונוכל להשיג את כל אשר אנו שואפים אליו בחיינו . תכלית החג אינה למטרת אכילת מצות , מרור וכו' - אלו הם רק האמצעים, והפעולות הנדרשות לטובת ההתחברות עם כוח הגאולה . איננו מתאספים יחד רק כדי לסעוד את ליבנו , כיון שלאכול אנו אוכלים כל הזמן . אנו מתכנסים זה עם זה בשביל להתלכד, ולדבוק במגמתיות אשר לשמה כולם עושים משהו במשותף - בהתכוונות וברצון כנה להרגיש בני חורין לקראת סופו של הערב .
הסיבה לשמה אני משתפת אחרים במחשבותיי , היא מכיון שאני באמת ובתמים מאמינה שהתורה כולה ניתנה לנו כמתנה . הסיפורים המתוארים בתורה באים בשביל ללמד אותנו , ו כדי להעביר אלינו מסרים על מנת שנוכל להשתמש בהם בחיינו ככלי עזר . אני מאמינה שבכל זמן נתון בשנה בו חלים החגים , קיימת ביקום אנרגיה עצומה והיא זמינה לכל אלו המצויים במודעות הנכונה כדי לאפשר לעצמם את המיזוג עימה . בתורה לא מספרים לנו על אנשים ומקרים מושלמים , אלא בדיוק להפך . כל המנהיגים והאנשים השונים המוזכרים בכתובים טעו ושגו , או בצורה מסויימת החטיאו את המטרה ( חטא ). מכך אנו למדים שכולנו בני אדם וזה לגמרי בסדר לטעות . אך גם חשוב שנבין שתמיד אפשר לתקן ולשפר . אנו תמיד יכולים לבחור לפעול אחרת בפעם הבאה , ומשם בדיוק נובעת החירות והגאולה של כל אחד מאיתנו .
אינני אדם דתי ( במובן המסורתי של המילה ), ומטרת כתיבת הדברים הללו אינה במגמה להחזיר אנשים בתשובה . מה שאני כן מנסה לעשות למען עצמי ואחרים הוא שכולנו נשוב לעצמנו - זוהי " התשובה" האמיתית בעיניי . זאת מכיון שרובנו בבסיס , בגרעין שלנו באמת אנשים טובים הנזקקים להארה , לידע ולדחיפה קלה על מנת לשוב ולהיות מי שאנו עמוק מבפנים - בנשמה .
הבורא יצר את העולם, ואת האדם על מנת " להיטיב עם נבראייו" , לכן הוא נתן לנו את התורה ולא בשל לצוות ולכפות עלינו את רצונו . בכתובים לא מוזכר באף מקום שרצונו של הבורא הוא להפוך אותנו לצדיקים או כאלו שאינם חוטאים , אלא לשם מטרה אחת בלבד , והיא - לעשות לנו טוב !
